החלטה בתיק רע"פ 3857/13

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים, אשר ניתן על-ידי כב' השופטים: י' צבן - סג"נ,ר' כרמל, ו-ר' פרידמן-פלדמן, בעפ"ג 28641-02-13, ביום 1.5.2013. בפסק דינו, קיבל בית-המשפט המחוזי, באופן חלקי, את ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית-משפט השלום בירושלים, אשר ניתן על-ידי כב' השופט י' מנטקביץ, בת"פ 3885-09, ביום 3.1.2013.

           בהחלטתי מיום 30.5.2013, הוריתי על עיכוב ביצוע עונש המאסר אשר הושת על המבקש, עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

רקע והליכים קודמים

נגד המבקש ונגד שתי חברות "ש.י. מאגרי מזון בע"מ" (להלן: הנאשמת 1) ו-"שאול זול נכסים בע"מ" (להלן: הנאשמת 2), שהמבקש שימש, במועדים הרלבנטיים, כמנהלן הפעיל, הוגש כתב אישום, מתוקן בשנית, המונה ארבעה-עשר אישומים בגין ביצוע עבירות מס, במסגרתו ייוחסו למבקש 13 עבירות של אי הגשת דין וחשבון במועד, לפי סעיף 216(4) בקשר עם סעיף 222(א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: פקודת מס הכנסה), ועבירה אחת של אי קיום דרישה למסירת הצהרת הון, לפי סעיפים 216(1) ו-135(1) לפקודת מס הכנסה.

           מעובדות כתב האישום עולה, כי המבקש והנאשמת 1, לא הגישו למשיבה, ללא סיבה מספקת, דין וחשבון במועד על הכנסותיה של נאשמת זו, לשנות המס 2009-2005. באופן דומה, נטען בכתב האישום, כי המבקש והנאשמת 2, לא הגישו למשיבה במועד, דין וחשבון בגין הכנסותיה של נאשמת זו, לשנות המס: 2009-2006, וזאת, ללא סיבה מספקת. על דברים אלה הוסף, כי ללא סיבה מספקת, לא הגיש המבקש במועד למשיבה דין וחשבון, בנוגע להכנסותיו לשנות המס 2009-2006. לבסוף, נטען כי המבקש, לא הגיש, ללא סיבה מספקת, הצהרת הון כנדרש למשיבה.

בהכרעת דינו, מיום 5.12.2013, הרשיע בית משפט השלום את המבקש, על בסיס הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן בשנית.

ביום 3.1.2013, ניתן גזר הדין בעניינו של המבקש. בית המשפט קבע, כי מדובר בעבירות קשות שאינן שונות במהותן מעבירות רכוש; וכי העבירה שעניינה אי הגשת דו"חות, חרף העדר יסוד המרמה, מאופיינת בחומרה יתרה. זאת, מאחר שהגשת דו"חות נכונים בזמן, היא גורם מהותי ואף הכרחי לשם גביית "מס אמת". לאור זאת, ובשים לב לקו המחמיר אשר מאפיין את הפסיקה בנושא זה, סבר בית המשפט, כי מתחם הענישה, בגין כל אחת מהעבירות בהן הורשע המבקש, נע בין שני חודשי מאסר לריצוי בפועל לבין שמונה חודשי מאסר.

           בית המשפט זקף לזכותו של המבקש את מצבו הכלכלי הקשה ואת הסרת המחדלים, הגם שהדבר נעשה באיחור רב. לצד החומרה, נשקלה התנהלותו של המבקש בפרשה, אשר התבטאה, בין היתר, בכך שבמשך חמש שנים הוא "התעלם מקיומה של מערכת גביית המס הן כמנהלן של שתי החברות הנאשמות והן ביחס להכנסותיו שלו", והעובדה כי הסרת המחדלים, נעשתה רק לנוכח "חרבו של ההליך הפלילי". כמו-כן, קבע בית המשפט, כי עקב התנהלותה של ההגנה, אשר גרמה לעיכוב משמעותי בהליכים, יש מקום להתייחסות מינורית בלבד, לחלוף הזמן בפרשה.

           עם זאת, סבר בית משפט השלום, כי בשל הסרת המחדלים ולנוכח נסיבותיו האישיות של המבקש, ניתן להימנע מהצטברות העונשים אשר יוטלו על המבקש, בגין כל אחת מהעבירות. לפיכך, נגזרו על המבקש העונשים הבאים: 5 חודשי מאסר לריצוי בפועל; 3 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור, במשך שלוש שנים, עבירת מס המסווגת כפשע; וקנס בסכום של 20,000 ש"ח, או לחילופין חודשיים מאסר.

ביום 14.2.2013, ערער המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום, לבית המשפט המחוזי. ביום 1.5.2013, ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, במסגרתו נקבע כי צדק בית משפט קמא בגוזרו על המבקש עונש מאסר לריצוי בפועל, בגין העבירות החמורות בהן הורשע. עם זאת, החליט בית המשפט המחוזי להקל, במידת מה, בעונשו של המבקש, לאור הקשיים הכספיים בהם הוא היה מצוי, בעת הרלבנטית, עקב כישלונן הכלכלי של הנאשמות 1 ו-2; לנוכח העובדה כי רואה החשבון של הנאשמות החזיק בדו"חות כעיכבון, ולא היו בידי המבקש אמצעים כדי לשכור רואה חשבון חדש; ובשים לב לכך שכל המחדלים, פרט לאחד, הוסרו. לפיכך, הועמד עונשו של המבקש על 100 ימי מאסר לריצוי בפועל. יתר מרכיבי גזר הדין נותרו על כנם.

הבקשה לרשות ערעור

ביום, 30.5.2013, הגיש המבקש, באמצעות בא-כוחו, עו"ד שמואל פרלמוטר, את הבקשה המונחת לפניי. הבקשה הינה העתק מושלם של הודעת הערעור שהוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים, פרט לכותרת, שבה צוין כי מדובר בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקש, מרגע שנודע לו על הגשת כתב האישום נגדו, הוא עשה כל שביכולתו כדי להסיר את המחדלים שבכתב האישום, ולראיה, כל הדו"חות החסרים הוגשו, למעט אחד. כל זאת, חרף השוקת השבורה שהמבקש עמד בפניה, ולמרות חוסר שיתוף פעולה, לטענתו, מצד המשיבה.

           עוד נטען כי, לנוכח נסיבות המקרה ונסיבותיו האישיות של המבקש, הרי שגזר דינו של בית משפט השלום מחמיר עמו יתר על המידה, לעומת רמת הענישה שנקבעה בפסיקה, לגבי מקרים דומים.

דיון והכרעה

לאחר עיון בבקשה ובצרופותיה, הגעתי למסקנה כי עניינו של המבקש אינו מקים עילה לדון בה ב"גלגול שלישי".

           כלל נקוט עמנו הוא, כי לא בנקל תוענק רשות ערעור לפני בית משפט זה, היות שזו שמורה, אך לאותם מקרים מיוחדים, המעוררים שאלה משפטית נכבדה או סוגיה ציבורית כבדת משקל, החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה, וכן למקרים, יוצאי דופן, בהם ניכר חשש מפני עיוות דין או מתגלה אי-צדק מהותי (רע"פ 4919/13 פלוני נ' מדינת ישראל (28.7.2013); רע"פ 3711/13 הושיאר נ' מדינת ישראל (16.7.2013) רע"פ 6487/12 דביר נ' מדינת ישראל (15.7.2013)). הבקשה שלפניי אינה מגלה כל סוגיה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, ואף לא מעוררת שיקולי צדק התומכים בקבלתה, ומטעמים אלו, לבדם, דין הבקשה להידחות.

           כפי שציינתי לעיל, בקשת רשות הערעור שלפניי הינה העתק מושלם של הודעת הערעור, אותה הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי, והוא אף לא טרח להחליף את המונח "מערער" ב"מבקש", דבר המלמד כי מדובר בפעולת "העתק-הדבק" של הודעת הערעור. כפי שקבעתי ברע"פ 9019/12 חטיב נ' מדינת ישראל (17.12.2102), התנהלות מעין זו, אין לאפשר, שכן:

"לא יעלה על הדעת, כי בקשת רשות ערעור תהא כר ל'מקצה שיפורים' לבעל דין שאינו שבע רצון מהתוצאה אליה הגיעה ערכאת הערעור, תתעלם מהקריטריונים הנהוגים בשיטת משפטנו למתן רשות ערעור, ותהווה, הלכה למעשה, ערעור נוסף על הכרעתו של בית המשפט המחוזי" (שם, בפסקה 9; וראו עוד, לעניין זה, רע"פ 2212/13 דבש נ' מדינת ישראל (9.5.2013); רע"פ 2470/13 פרוגה נ' מדינת ישראל (5.5.2013); רע"פ 74/13 חלידו נ' מדינת ישראל (17.3.2013)).

           יתירה מזו, עיון בבקשה מלמד כי השגותיו של המבקש נוגעות לעניין חומרת העונש בלבד. כלל ידוע הוא, כי להוציא מקרים חריגים, בהם מתגלה סטייה מהותית ממדיניות הענישה הראויה, אין בחומרת העונש, לכשעצמה, משום עילה לדיון משפטי נוסף בפני בית-משפט זה (רע"פ 4798/13 נחום נ' מדינת ישראל (4.7.2013); רע"פ 2063/13 שטרול נ' מדינת ישראל (7.4.2013); רע"פ 1756/13 תורג'מן נ' מדינת ישראל (10.3.2013)).במקרה דנן, לא מצאתי כי מדובר בחריגה כלשהי מנורמת הענישה המקובלת בעבירות דומות, ויש לדחות את הבקשה גם מטעם זה.